"מודל ליסבון"

טלפון מפתיע,

"הלו" קצרצר, מיד אחריו מגיע שטף קולח בצרפתית, שפה אותה אני אחת לכמה חודשים דוגמת בגמגום עד להתרגלות מסויימת. דודה- אחות של אמא ובנות דודה הזכיר  לי את השבוע הקסום שחלקתי איתן בחופשת חנוכה השנה.

לפעמים צריך מרחק של זמן מאירוע כדי לראות את הדבר השלם והעגול שהיה בו.

ועוד הרבה יותר מזה-

לפעמים צריך לזכור שכולנו חלקים מרקמה משפחתית עניפה ומסורגת, וכזו שיכולה, כמו שורשי צמח להזין אותנו ממש.

"אז הדבר היה ככה... "(ציטוט של כותרת ספר של מאיר שלו, )

בימי טרום חופשת החנוכה של השנה הזדחלה לי פנימה איזה תחושת "לבד".   כולם בעבודה מדברים על תוכניות ולי...אין.

זה הזמן להסגיר שתחושה זו הייתה לרגעים מנת חלקי השנה, בהיותי עוברת תהליכי פרידה מבן זוגי מזה 40 וכמה שנים, אם סופרים גם שנות חברות.

ולא, לא על זה נדבר פה.

אז בעודי עסוקה בשכנועים עצמיים על שיש לי המון סיבות להיות עצובה, עוד יותר ממה שהיו בפועל, הבליח בי לרגע רעיון. אתקשר לבת דודה שלי בלונדון, (הבת של אותה דודה מצרפת), ואולי אבוא לבקר אותה.

התקשרתי.

"ממממ....תני לי לבדוק, יש סיכוי. בואי נדבר" תשובתה.

ימים בודדים אחר כך קיבלתי את המסר המקסים הבא-

" תקשיבי עדנה, האמת שתכננו מפגש משפחתי גדול, של כולנו. ( שזה  3 בנות הדודה ואימן שהיא אחותה של אימי. הן נוהגות כשגרה אחת לכמה חודשים להתכנס איפהשהוא כי כולן חיות ביבשות שונות).

 "אז אם את מתעקשת על לונדון האפורה, הסגרירית והגשומה והלא מזמינה בחנוכה, אנחנו מוכנות כולנו לבוא ללונדון. אבל אולי תסכימי לחשוב על אופציה שניה- ליסבון!! יפה יותר, נעימה יותר בעונה זו. נשכור יחד בית גדול ונגיע לשם כולנו. מה את אומרת?"

בן רגע הוחלף אותו נחש בדידות עצוב בהשתאות מדהימה.

מה? כולן מוכנות לשנות תוכניות?  ככה בשבילי?

ואם מתקדמים הלאה בזמן, ימים בודדים אחר כך-

כבר נפתחה לה קבוצות ווטסאפ שלמה, "Lisbonne  ballad " שנהייתה בן רגע מובילה בקצב ההודעות בה,

והושכר לו בית בן 4 קומות עם 17 מקומות לינה, לא פחות... אגב, צד זה של המשפחה ידוע ברמות התקתוק וקצב העשייה שלו. אם אני הייתי צריכה לארגן כזה דבר כנראה שלא הייתי ישנה חודשים.

הדודה המדהימה- טטה לורט שמה, החלה במסע הזמנות לעוד חלקי משפח, בני דודים מעוד מקומות וכך יצא שגם אחותי וביתה, וגם בן דוד מהולנד עם אשתו ובתו, ועוד רבים הגיעו. בקיצור- המיטות...התמלאו!!!

לחלקי זמן מהסופ"ש הגיעו גם הצעירים בחבורה- הרי עבור אירופאים זה אפילו לא דילוג קל ממקום למקום.

אבל אם חושבים על זה...בעצם הכול החל כך. באיזה תחושה נוגה של רגע,

 וסוף שכזה.

נסגר לו מעגל לא?

זה המקום להיסטוריה אישית קלה.

 הורי עלו ארצה ממרוקו בשנות ה- 60 עם תחושת שליחות ציונית חזקה, וללא אמצעים זאת בעוד רוב הדודים שלי משני הצדדים היגרו ממרוקו לצרפת. בבית דיברנו שפה, שמבחינתי הייתה אחת, רק שנים אחר כך הבנתי שאנחנו מדברים בליל של 3 שפות- עברית, מרוקאית וצרפתית. מסתבר שהייתה חוקיות בתוכם-

ירקות ופירות, וסודות שמורים מאיתנו... למשל- תמיד בצרפתית

תבשילים, קללות וברכות-תמיד במרוקאית.

עברית יצרה את ההקשרים וחיברה הכל.

 ובהקשר למיספרי האנשים במשפחה, מכיוון שישנה עליה לוגריתמית מספרית  של צאצאים כשמגיעים לספור גם את ילדי בני דודים, אז היום נהיינו שבט ענק, "מיני עם " בעצם, חולש עולם עם אותו שורש מרגש. הילדים שלי לא מנסים להתאמץ בכלל להבין מי שייך למי

והשבוע היה מדהים!!

למה?

כי היה בו מהכל.

הייתה קשקשת אינסופית עם הדודה, על מרוקו, על הורי, על משפחתי, מזוויות שלא יכולתי בחיים לדעת עליהם, סיפורים על חלקי הסטוריה שהיו עוד לפני שהייתי. ואוהבת סיפורים ולספר אותם תמיד הייתי.

היו בישולים יחד, כשכל פעם מישהו אחר מהשבט הענק שהיינו לקח פיקוד על הכנות והביא את טעמיו. והיו טעמים חדשים יחודיים לכל אחד אבל וואלה....היו גם טעמי מקור- מסתבר שהבן דוד מהולנד מכין ספינג' יותר טוב ממני.

את הקניות עשינו יחד בסופר הקרוב עם עגלת קניות שהיא בעצם....הטרולי שלנו, בהתרגשות של חבורת ילדות.

היו המון צחוקים, שירי חנוכה עם מבטאי כל העמים שאנחנו, משחקים ועוד.  והכי- דיבורים מלב ללב, אבל לא סתם. תוך כדי הבנה כמה שורש משותף יש לנו על אף שגדלנו במדינות שונות, תרבות אחרת. מה לא?

מובן שליסבון נתנה את תפאורה הולמת לשבוע עם שלל אורות כריסמס דולקים מכל עבר, נופי פנורמה מקסימים מפסגות הגבעות שלה ורחובות יפים שאין לתאר. אורות החג מאירים בכל רחוב באופן יחודי לו ושונה בתכלית מזה שלידו. כל אלה העמידו באור משעשע את המושבה הגרמנית בחיפה. תוהה אם נמשיך לעלות אליה לרגל כל שנה אחרי זה.

 כמה טעונה בטוב חזרתי משם, בתחושת שייכות, בחיבור ועומק.

ליסבון הציורית

ועוד קצת מהתחושה המורגשת הזו-

בחודש האחרון הצטרפתי למיזם מיוחד של מדיטציה באחד מהנחלים בסביבה.

אספר- זה מעגל נשים שמתכנס  בשש וחצי בבוקר פעמיים בשבוע.

להירגע, אני לא עד כדי כך חרוצה, אבל יש מי שכן.

וגם- צריך לנשום פה בהקשר לשעה נכון? כן, זו השעה, שש וחצי כבר שם, ישובות במעגל, על גדות נחל, וזה קורה פעמיים בשבוע.

מתחילים בהקדמה של שיתוף בו כל אחת מביאה את כוונותיה האישיות למעגל ספציפי זה. מפתיע אותי לראות כל פעם את כולן כל כך עירניות עם כוונות ברורות ונהירות בשעה זו בעודי משכנעת את עצמי שהכל עוד חלק מחלום.

אחר כך נכנסות למדיטציה. ארוכה, מסוג אחר. עם שפה שהיא זרה לי. השפה כמובן מדברת עברית (לא צרפתית הפעם אה...?) אבל המילים בה באות מעולמות אחרים. אולי עולמות התקשור, שמאניזם, אולי ערבוב של הרבה מהכול?

לא משנה מה, המהות שלה שולחת אותי לאותו חיבור בדיוק. "החיבור הליסבוני" אקרא לו.

 נוצרת לה איזה תחושה הדרגתית פנימית של רשת שורשים מסועפת שמתפתחת וגדלת תוך כדי המדיטציה. היא מביאה אותי להיזכרות מוזרה בדורות הקודמים מהם הגעתי. להיקשרות רגשית ועמוקה לכל האימהות העתיקות שבזכותן אני פה. לאמא הפרטית המדהימה שיש לי אבל מזה שנים רבות עם אלצהיימר. לכל אותו מעגל בלתי נראה, זה שלא קיים כבר בחומר,  אך  באותם רגעים הוא קיים בחוויה. ברוח האנשים המדהימים שחיבקו, אהבו עד בלי די וגידלו אותנו, את כל אחד מאיתנו בחמלה כה רבה.

ועם אותה אהבה אנחנו נכנסות למים הקרים, יוצרות מעגל המשך, והטקס ממשיך לו בנוף המתעורר לו בהדרגה של הבוקר.

באחת הפעמים בסיומו של הטקס פתאום ראיתי חברה לצוות העבודה שלי מהצד, בוהה בי בעיני עגל נדהם.

יכולתי להבין אותה, הזוי לא? היא מכירה אותי אחרת לגמרי.

אבל יכולתי במקביל גם לצחוק מעומק הלב, ממש. כמה כובעים יש לכל אחד מאיתנו אה?

 מתגאה בכל כובעי השונים זה מזה זה. וגאה על היותם שונים ומיוחדים לי. בונים את הפאזל ההולך ומתרחב של חיי.

ואני חוזרת לאותו רגש שהתחיל את הכל.

רגש שנבע ממחשבה. מחשבה שהובילה אותו ויכלה לגרום לי לסיים את חופשת חנוכה באותה תחושה בדיוק. או מחשבה שיכלה למנוע ממני ללכת לנחל לחבורה של ..."מכשפות" אולי ככה זה נראה במבט של חברת הצוות.

אבל זה העניין וכמה קשה ומפרך ללמוד אותו. זה מסלול לדוקטורט שלא מסתיים לעולם, ובטח שלא מחכה לו תעודה בסוף הדרך, אצל מי שעולמו הרגשי פעיל כמובן.

את מחשבות אפשר לנהל, אפשר להתמיר. אפשר להרחיב את מנעד האופציות שהובילו אליהן ולשנות בכך את התדר שמנגן לו הרגש בלב. ואז.... בהדרגה גם הרגשות הנלווים משתנים. קסם. סודו של המוח הגמיש.

טלפון לבת דודה.

הצטרפות לנחל.

אז מה הייתה היוזמה המיוחדת שלכם באיזה רגע של קושי? מזמינה לבדוק ככה בשקט, עם עצמיכם.

ובביולוגיה.... האמירה כולנו רקמה אנושית? כל תא מקושר באינסוף דרכים לתאים שאיתו ושלידו, שתומכים מסייעים מזינים, כל אחד ותפקידו ומאפשרים קיום רב תאי כל כך מסובך של מערכות חכמות הפליא בעבודתן בגוף שלנו. הגוף- מכונה שלא תאמן, ומספיק לימוד שטחי ממש של פעילותן של מערכות כדי להראות עד כמה כל המדרג- ממולקולה בסדרי הגודל הקטנים עד לגוף השלם, דרך תאים רקמות ומערכות, עד כמה כולם מקושרים לשלם גדול ומופלא.