טטה לורט, זה המודל!

לפני כמה חודשים פרסמתי סיפור בשם "מודל ליסבון", על שבוע קסום עם דודה שלי- טטה לורט (טטה- כינוי לדודה בצרפתית) ומשפחתה בו בילינו יחד בליסבון, בחנוכה שעבר.

הסיפור התחיל מבחינתי ברגע של משבר אישי, שליווה אותי בשנה שעברה, שמתוכו נבטה יוזמה למפגש, ושהתוצאה שלו הייתה גדולה מחיים- שבוע יחד , כולנו, משפחה עניפה מ- 3 יבשות, שהתכנסה לה בליסבון . מתנה ענקית בעבורי. בעבור כולנו.

עם דמות מנצחת אחת- "ראשת השבט"- טטה לורט הנפלאה.

בסוף השבוע הזה טטה נפטרה. ממש קשה לי אפילו להקליד את המילים ולראות אותן אל מולי ככה, ברורות ונוכחות.

מובן שיש בתוכי שיח גורף בין החלק הרציונאלי בראש שאומר את כל מילות ההיגיון-

"היא בת 90"

"היא נפטרה ככה, בלי לסבול"

"היא חיה חיים טובים, מלאים ועתירי חוויות, משפחה, נכדים ושפע אהבה"

ועוד מילים מהסוג הזה.

רק שהחלק הרציונאלי מרגיש קטן ומצומק ברגעים אלה ממש. כי אל מולו יש באר פנימית של סירוב רגשי להיפרד.

הרי רק לפני שבוע דיברנו,

והיו לה תכניות להגיע ארצה בסוף החודש,

ולארגן עוד שבוע שכזה באירופה בחנוכה הבא.

והיו לה שפע של תכניות עתידיות בראש.

ועוד יותר מזה, הייתה בה מלא חיות ואהבה, שידעה לבטא במילים חמות ומדהימות.

ויכולת לתת תשומת לב שופעת לכל אחד מאיתנו - האחיינים שלה.

ולא, לא יכול להיות שהאנרגיות האלה, פתאום יעצרו, פתאום ילקחו.

הן היו 5 אחיות, במקנס של פעם.

הן גדלו ללא אמא בתמונה, הסבתא נפטרה בגיל צעיר והשאירה 5 בנות, שהצעירה ביניהן היא הדודה, כשהיא בת שנתיים, ואימי- זו שנולדה לפניה בת 4.

הן גידלו אחת את השנייה, שם במרוקו, עם סבא, ואימהות חורגות.

ועם השנים לכשבגרו והתחתנו התפצלה דרכן-

אלה לעליה ארצה, ואלה לערים שונות ורחוקות זו מזו בצרפת.

אבל החמש, כמו כף יד מוחזקת עם שורש משותף, ידעו להדגים לנו קשר ואהבה אינסופיים, שלא תלויים בקירבה פיסית, ולא תלויים במדיה או בטלפונים, או בווטסאפים.

כי הרי מדובר בשנות השישים והלאה!!

אף אחד מאיתנו, הילדים, לא ניסה אפילו להעמיד את עצמו בתחרות אל מול עוצמות האהבה והגעגוע האלה שהן חלקו.

מכתבים עבי כרס עם מעטפת PAR AVION ושוליים בצבע כחול אדום היו סימן ברור בעבורינו-

לעלות בדילוגים של 3 מדרגות כל פעם את ארבע הקומות , ולהגיע בהתנשמות לאמא עם מעטפה מתנדנדת ביד , המתנה הכי טובה שיכלה להיות בעבורה.

והן גם היו סימן ל-

"עופו מפה, זה הזמן של אמא"! לקרוא שוב ושוב את המכתבים, לצחוק, להזיל דמעה ולאחל לנו שתמיד, אבל תמיד, נהיה יחד, בשונה ממנה, שחולקת אהבה למרחוק.

ואותו דבר בהקשר לזמני כתיבת המכתבים ממנה אליהן.

זמני קדושה.

כל הגעה שלהן ארצה- של הדודות, הייתה גם היא סימן ברור לאבא-

לפנות אחר כבוד את מקומו במיטה,

והוא עשה זאת באבירות שקטה שבעבורינו הרגישה אך טבעית.

וגם לנו הילדים, זה היה זמן שבו נדרש לפנות "חלקות שקט שלמות", דהיינו לא להטריד בזוטות,

כדי להשאיר זמן לקשקשת אינסופית לתוך שעות הלילה הקטנות.

לא באמת הבנו מתי הן ישנות, מתי אוכלות. ובכלל.... על מה יש לדבר כל כך הרבה בעולם הזה.

היה נשגב מבינתינו.

נזכרת ברגע-

אני גרה בבסיס, עם 4 ילדים, מתן בן שנה, מבקשת מאמי להוציא אותו מהגן, כששלוש מאחיותיה, דודותי, אצלנו מתארחות לזמן מה.

הבתים בבסיס קטנטנים,

אבל הלב רחב,

הספה בסלון נפתחת למיטה גדולה,

והן מלהגות, מדברות, צוחקות, מבשלות ונהנות

ומובן שמבטיחות- "נוציא את מתן מהגן."

רצה הגורל, התבטל לי שיעור אחרון.

הגעתי מוקדם מהצפוי, אבל באיחור מה לגן.

מיד הרגעתי את עצמי, יש 4 אמהות גדולות בבית, הן יוציאו אותו.

יכולתי לנחש את התוצאה,

הן היו על הספה, עדיין צוחקות ומדברות זו לתוך זו, קיבלו את פני במאור פנים תמים שנפסק ברגע כששאלתי "איפה מתן?"

אבל אי אפשר היה לכעוס

לא באמת,

לא אל מול אהבה שכזו.

לא אל מול כל אמירות "בוא עליייה"....(אבוי לי במרוקאית) שהחליפו בשטף אמיתי את הלהג הקליל.

לא אל מול הכנות הזאת.

הן היו אחיות, אמהות ופסיכולוגיות האחת של השנייה.

כל אחת מהן ידעה תקופות חיים עמוסות ומאתגרות, והן ידעו לתמוך ולייצב האחת את השנייה כשספינת החיים התנודדה לה בעבורן.

רק שרובן הקדימו לעזוב אותנו-

פטירה מוקדמת של שלוש דודות נפלאות,

ו...עזיבה נפשית, כן, ככה זה מרגיש עם כל ה- חוסר פייריות של העניין, עקב אלצהיימר רב שנים- לגבי אימי.

ונותרה טטה לורט-

צלולה, רהוטה, שופעת חיות ותאווה לעשות עוד ועוד,

שופעת אהבה, סיפורי ילדות וסיפורים על תקופות חיים שונות במשך.

ושופעת צחוקים- אותם צחוקים שהיו הדבק בין חמש האחיות.

והיא השלימה במעין זרימה קלילה הדרגתית אך נוכחת את החתיכה החסרה בפאזל האימהי שהייתה חסרה לכולנו,

חתיכה שיש בה ים געגוע וחסך,

למרות גילינו ה-לא כזה צעיר,

אבל יש בה דודה אחת, עם לב ענק, שמטפטפת לנו באישיותה הקורנת טיפות זיכרון, טיפות חכמה אימהית, מתובלות במרוקאית נפלאה על זיכרונות עם אימהותינו בתקופות השונות.

מדברים היום על פסיכולוגיה חיובית.

על ראיית ה- "יש".

על צמיחה מתוכו תוך מתן הוקרה "על כל אלה". ותמיד יש את כל אלה, או חלקים נכבדים מ- "אלה"

, גם אם הם שונים ממה שציפינו, הלא כן?

על אמירות מחזקות שמדגישות את הכוחות הפנימיים החבויים בתוכינו

על מציאת אותה "לביאה פנימית"

או "אריה פנימי"

שחי בתוכינו ויכול להגיח עם כוחותיו העצומים ברגעי משבר,

לא על מנת לטרוף

אלא על מנת להוכיח לנו כמה אנחנו חזקים, כמה אנחנו יכולים. וכמה אנחנו לא באמת מודעים לכוחותינו אלה .

וככה הייתה דודה.

וככה הייתה אימי בעבורי בהרבה מובנים.

סיפור קצר שסיפרה לי הדודה כשהייתי בליסבון.

מובן שבעבורי, כמי שהכירה את הדמויות הפועלות זה היה מדהים.

היא הקטנה בן ה 5 אחיות.

קיץ. במקנס שבמרוקו.

היא רוצה לצאת למחנה קיץ.( מסתבר שהיו כאלה כבר אז, על אופציות כאלה לא שמענו מסיפוריה של אמא, אבל לדודה היו סיפורים נוספים, בגלל התעוזה שלה שלא ידעה שובע).

סבא לא מוכן לתת לה כסף לזה. יש משפחה ענקית לכלכל, בכלל- מותרות כגון אלה מוקצות.

ותשובה שכזו היא.... לא מוכנה לקבל.

למחרת , היא קמה מוקדם בבוקר, בשקט, ועולה על ההסעה למחנה.

הנהג מושיט יד לכסף לילדה שעדיין לא שילמה.

היא לא מתביישת להגיד "רבי מימון לא הספיק, יביא לך את הכסף בהמשך- בשוק".

הנהג, מרכין ראש אל מול כבודו של סבי, ומגיע לקבל את הכסף בהמשך היום.

התוצאה ברורה, הוא מקבל את כספו, התנצלות ודברי מאפה חמימים.

ודודה ...היא מקבלת את המחנה.

היא גם נענשת אחר כך,

אבל זה פחות חשוב לה.

קיבלה את שרצתה.

ככה ידעה הדודה בין היתר לייצר לימונדה מהמון לימונים שלעיתים היו חמוצים.

אז מרחיבה את המודל- למודל טטה שלנו.

מי ייתן וכך נמשיך גם אנחנו את דרכה, כשהיא בתוכינו, עם האימהות שלנו שעטפו ואהבו עד בלי סוף.