ומה כשהאדמה רועדת?

יש תקופות בחיים,

 מה אני מדברת, אפשר ממש לרדת לרזולוציות דקות יותר,

 יש רגעים בחיים בהם הדברים שיכולים להרעיש את עולמינו הם משהו כמו–

 לא מצאתי חניה מספיק קרובה....

הילד התנהג לא יפה...

הבית מבולגן לנצח, לא משנה מה...

התבשיל לא צלח ועוד כהנה וכהנה מאינסוף סוגים שהם באמת יכולים להרגיש דרמטים מעצבנים וממוטטים רגשית לאותו רגע.

לאחרונה, מתגעגעת לדרמות הקטנות. רוצה להיות זאת שחוזרת אליהם עם אמירה רועמת-

תניחו לזה!!

זה כזה פשוט!!!

זה קטן!!!

זה חולף!!

ובעיקר- זה לא משאיר צלקות נפשיות כאלה נוראיות!!

זה שטויות....

או שמנגד, רוצה להיות זו שאלה סוגי  הבעיות היחידות שלה. כי בואו נודה. נראה כאילו העולם ממש דורש מאיתנו להתאזן לסדרי הגודל האמיתיים שלו.

כי לאחרונה מרגיש שהאדמה רועשת מלמטה, בנהמה ענקית שפורצת  לנו שוב ושוב החוצה בזרנוק מפחיד.

אם במימדים של מה שקורה לנו מבחוץ-

אנחנו ישראל הקטנה אל מול שפע אויבים , מכל הסובבים אותנו מזה יותר משנה וחצי במלחמה מדממת שלא פוסקת. רק תבחרו גבול, ובטח נמצא בו אויב. או שנמצא בו איזה שונא ישראל. בשבועיים האחרונים, כאילו לא היה די, אנחנו גם פותחים חזית אל מול איראן המפחידה, "ראש הנחש". זו שמסוגלת להצית בקלות כל סיוט רדום למימדי זוועה באינסוף תרחישים שקיננו בנו המון זמן.

ואם מבפנים, במה שקורה לנו. לתא הפרטי העטוף שלנו.

לפעמים מרגיש שאם חזית אחת בוערת ומדאיגה כל כך, מן הראוי שיתר החזיתות יהיו מושתקות, יהיו נוחות לקיום.

אבל ....לא. ממש לא ככה. אין פה תסריט שבו העלילה זורמת לכיוון אחד, שיש סוגייה אחת מורכבת  שבהדרגה מקבלת לה פתרון בדרך לסוף ראוי.  

יש מגוון מהן, אצלנו ככה ממש בתקופה זו.

ובכל זאת היו בחיינו אזורים רבים , שהכול שקט ומובנה בהם. ובתוכם כדמויות מפתח אנשים יקרים ופשוטים בהווייתם, בכל המוקרן מהם החוצה. כאלה שיכולים להיות מוגדרים יציבים , סלעים בחיים.

כך היה עד לפני כחודש כל הנוגע לאיש יקר במיוחד, קרוב אלי, איש חכם , שקט ומכונס, בעל אבחנה דקה, הומור מיוחד, רגישות עדינה,  מוכן תמיד לעזרה עם אכפתיות מדהימה כלפי כל הסובבים אותו.

כך הכרתי אותו, כסלע, עבור כולם. סלע  איתן, רחב, שיכול עוד ועוד להתרחב בעבור כל מי שצריך אותו.

והוא היה שם, ככה ביציבותו. מובן וברור בפשטות קיומו המובן והמיטיב בעולם. רגיל.

עשר וחצי בלילה, כחודש לאחור, טלפון בהול מאישתו, נסיעה טרופה אליה, ובור ללא תחתית שנפער. מילים שפשוט נעתקו ממקומן. זאת בעוד מילים- הם הקטע שלי לא? שם אני טובה, תמיד יש אותן כמתווכים בעבור כל מציאות.

לא, אין, אין, אין כלום מהן, יש זעקות שבר, יש חוסר אמונה במה שקרה.

התאבד!!!

כל חוליות הסיפור לא מצליחות ליצור שום פאזל הגיוני ורציף של הסיפור. אין הבנה, אין הגיון, אין רצף לוגי.

יש תוצאה.

יש נתון סופי. יש את הנורא מכל בעבור משפחה כה יקרה. בעבור אדם כה יקר. בעבור כולנו.

ויש כל כך הרבה סימני שאלה, וכל כך הרבה ספקולציות, וכל כך מעט תשובות. וכזה הפסד!!

איזה גודל של הפסד, חותך, קשה, פוצע, שאין ממנו דרך אחורה.

וגם, תחושה פנימית נוראית שמבעבעת החוצה של ....ווואאאוווו!!!

אנחנו בעצם ...אולי....לא יודעים כלום על הקרובים לנו כל כך.

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים.

אבל לא...

בפועל- המציאות הפנימית של אותו אדם הייתה שונה בתכלית. מונעת על ידי ערוצי חשיבה שונים, על ידי דוגמות חשיבה אחרות לגמרי שכשהן מופעלות בצורה המעוותת שלהן, אז אולי הן...מביאות את האדם למחשבה שזו הדרך הנכונה. שזה הפתרון. שלעולם יהיה טוב יותר ככה. בלעדיו....

והתחושה הזו של לא לדעת כלום, היא אין אונים נוראי.

היא פ ח ד.

כי הרי רק כשיודעים אז יכולים לעשות משהו, יכולים להיות שם בעבור היקרים לנו, יכולים לתת יד.

וברור לי שכאן, במקרה הזה, הוא עשה הכל כדי שלא ידעו.

ואכן איש לא ידע. כלום.

לא ידענו שהוא משחק מזה זמן במשחק של חייו, אולי יותר טוב מכל שחקן, עם מסכה סוגרת היטב, שמקרינה יומיומיות ופשטות קיומית, ו- "כן, הכל כרגיל אצלי...."

אבל מתחתיה התרוצצו להן תוכניות אימה.

ואני רוצה שניה  לעצור ולעסוק במסכה הזאת.

אנחנו מכירים את המילה מפורים, חג של תחפושות, של מסכות, של זהות שאולה לרגע של מישהו אחר על גופינו, שמשמחת אותנו ועושה לנו חלקים נפלאים מהחג.

אבל , כמה ממנה, מן המסכה הזאת יש בחיינו?

ובאיזה מינון?

וכמה לרגעים היא חשובה כי היא מגנה עלינו, שלא נהיה כל כך חשופים החוצה. שנהיה מוגנים. שיהיו החלקים הנכונים מוחצנים ואחרים- שלנו פנימה.

וכמה במצבים אחרים היא מוקש נוראי, מוקש שמופעל על טיימר שלא ברור מתי יתפוצץ ואיך.

כי היא חסם לגישה פנימה של האנשים היקרים מכל בעבורינו,

כי היא חסם לגישה בעבור עצמינו, אפילו לאדם עצמו. אין לו דרך, יש חושך פנימי.

כי היא עוצרת כל דרך לתקשר את הקושי, להבין אותו, לעזור, לשהות בו ברכות ולהבין שיש מוצא,

יש המון דרכי מוצא שהם -        לא התאבדות.

ויש כל כך הרבה אנשים סביבנו, שהנחת יסוד איומה שכזו נוצרת בעבורם עם הזמן-

אני לא מספיק טוב.

ניסיתי.

לא מצליח.

יש בי פגם יצור.

אין דרך.

ומכיוון שכך- אין מה לטפל.  טיפול נפשי הוא מוקצה.

הגוף מבחינת כה הרבה אנשים נועד להיות מטופל רק במישור הפיסי, רק בתסמינים בעייתיים של המכונה שבונה אותנו ולכן אם המכונה מוקלקלת בכל איזור שהוא- בהחלט יש לתקנה.

אבל בכל הנוגע לתהומות הנפש, למקומות החשוכים ולסמטאות האפלות והרעות שאליהן נפשינו עלולה להגיע ברגעים מסוימים- שם, לא.

אין פתרון, יש או חיים שיש בהם אור

או מוות.

אחד או אפס. נקודה.

אבל רגע.... אם האור מעומם קצת. בתקופה הזו...ו- כן!!! לפעמים זה קורה.

לא תמיד הכל נוצץ,

וכן- יש קושי, וכן- יש סיכוי שקושי עצום.

אבל אם ישנה תודעה פתוחה שנותנת סיכוי לטיפול, אם ישנו סיכוי שהקושי יכול לקבל טיפול שכזה, טיפול עומק עם ירידה פנימה  לאותן סימטאות החשוכות של הנפש עם פנס מרצד, שמצליח בהדרגה, בעדינות, להביא לקילוף הגנות, לחשיפה של פצעי ילדות עתיקים , של פצעים עכשווים ולטיפול בהם. איזה רווח אדיר יכול להיות.

אור גדול יכול לצאת מזה. אור שיכול לרפא את האדם, להזכיר מהי שמחה פשוטה, מהם ניסים בחיים, מהו יופי.

ואפילו לעיתים לעטוף עם הזמן עוד המון אנשים שגם להם דרכם אבדה. הרי הרבה פעמים דווקא המנטורים המעולים ביותר לשינוי הם אלה שחוו את הדבר עצמו בעבר.

ואני מנסה להבין- למה הפער הזה?

למה אנחנו כאלה רגישים לבריאות גופינו, וכל כך פחות עד כדי הסתרה, לעיתים אפילו מעצמינו בכל הנוגע לבריאות נפשינו?

ומה אם נבין שגם פה ישנה ביולוגיה שלמה של חומרים שאם מינונם ירוד או גבוה מדי בדם שלנו, כי הרי אז הנפש נכנסת לאותם תהומות של מצוקה וקושי.

כמה קל לנו להבין שאם אדם הוא סוכרתי, הרי שצריך שיהיה לו תפריט מסוים, וזריקות אינסולין בתדירות המתאימה. כי הרי אז הוא יכול להגיע לתוחלת חיים מלאה עם איכות חיים מצויינת, בשונה מאשר לפני קצת יותר ממאה שנה, בה המחלה הזו הייתה קטלנית, ילדים לא האריכו איתה חיים .

למה זה שונה בנוגע לנפשינו? למה פה מופעלות להן מיגוניות עבות שמסתירות מהעולם את כל הנוכח לו פנימה?

אני עוצרת פה כדי לברך את היכולת שלנו לדבר,

את היכולת לבכות את הקושי. לסדוק את המסכה, להביא לחיבור גדול יותר, נוכח בקיומו בין הפנים שלנו לבין החוץ, ובעיקר בעיתות משבר. להסיר את הבושה, או המחשבה שהכל אמור לתקתק אצלנו תמיד הכי שבעולם.

זוהי הזמנה לפתוח דלת, חריץ דק שילך ויתרחב אצל כל אחד מאיתנו פנימה, אל הנפש, אל הפחדים, הקשיים, המצוקות הלא מדוברות, אל החומות שנבנו להן אולי בצורה מיותרת, אל חרדות, אל כל הסימטאות הפנימיות שלנו. שלא העזנו להסתכל עליהן אפילו לבד.

לפתוח לאט, באהבה עצמית, ברכות, תוך שאנחנו מכירים בחוסר מושלמותינו, אבל אנחנו מקבלים את מה שישנו שם. לעיתים אולי מבינים שלא הייתה לנו דרך אחרת, רק כך יכולנו במציאות שבה גדלנו, רק כך אפשר היה לנו להיות. אבל עכשיו גדלנו, התעצמנו, המציאות שלנו השתנתה ויש בנו החוסן והיכולת להתמודד. יש בנו.....

 לאט.

לאט.

באהבה גדולה.