בת שישים...ואחת, ו...פוקחת עין ו...נועלת נעלה

חגגתי לפני כחודש יום הולדת שישים ואחת.

לא קשה לנחש לפי הכותרת של הסיפור, ועדיין, צריכה להתוודות, מעולם לא הצטיינתי בחידות.

אז חוסכת זאת מכם.

לגבי חידות, הן תמיד מתערבבות לי  תוך כדי השאלה, כך שהשמעתן מסורבלת יותר מהמקור והרמזים לתשובה בכלל נאמרים על הדרך. לא מוצלח בקיצור.

ואם כבר חידות, אז המקבילות הקצרות שאמורות להצחיק- בדיחות, שם אני ממש קובעת שיאים. יכולה לצחוק שוב ושוב מאותה בדיחה מוכרת, אבל כשאני מנסה את כוחי ב- לספר אותה...... הצחוק נשאר עדיין.... שלי בלבד תלוי באוויר. מביך משהו....

 בקיצור הפסקתי מזמן לדגום תחום זה של שטחי חיים.

ניסיתי כידוע לכם תחומים אחרים, בעבורי ובעבור מי שקורא אותי.

בוודאי שהפעם חסכתי את החידה מראש. הכותרת מגלה.

ורגע!!! בוא נדבר על זה!!

זה גיל.. גיל. אה..? נשבעת שעדיין, הוא נשמע לי הרבה יותר מתאים לאמא שלי מאשר לי.

ועוד יותר-  נשבעת שדמיינתי אותו אחרת לגמרי ממה שהוא בפועל.

רק איזה נקודה אחת קטנטונת של פליאה שעולה לי עכשיו בהקשר לגיל ביחס לצפוי-

התחושה הפנימית שבפנים, באמת, קיימת אותה ילדה קטנה.

זוכרת כמו אתמול רגעים שהיו לפני עשרות שנים.

וגם, ובעיקר, ציפיתי שבגיל זה, תהיה לי היכרות עמוקה שלי עם "עצמי" בכל תחומי החיים,

שתהיה לה איזה נוחות פנימית מאוד גדולה, סתמית ורגילה, אולי נוטה למשועממת מרוב שהיא כזאת...רגילה בהתייחס להתארגנות שלי בתחומים שונים בחיי.

אולי אני לא מספיק מובנת. לא שאהיה בגיל זה משועממת, אלא שעולם התוכן המאתגר את הקרביים, הוא יהיה כבר מתורגל היטב בהתמודדות עם כל מצבי החיים, , זורם לו על מי מנוחות של פשטות.

אבל לא!!! כמה התחדשות יש בגיל הזה. באותו עולם פנימי שמחייב התארגנות מחדש!

התחדשות שיש בה למידה בכל כך הרבה אזורי חיים.

בהורות -התרחבות אדירה של המשפחה עם כניסתם של הילדים הפרטיים למערכות זוגיות ,

בהמשך- עם כניסה לסבתאות.

ועוד- יציאת הילדים, גם הצעירים מהקן.

כל זה, כבר המון לא?

ותוך כדי ועדיין, חלקנו בגיל זה עוד "הילדים של"- רק שהפעם דואגים כהורים להורינו המבוגרים.

ובו זמנית אנחנו אנשים עובדים או מתכננים יציאה לפנסיה.

המון דברים ללמוד, להשתנות לקראת, הרבה התחלות חדשות שמרכזן משול לאיזה יקום שמבקש מאיתנו להתעורר אליו ,אבל באמת הפעם.

וללמוד, מתוך אותו ה- מעיין מתרחב של "אותה עצמי ", גדולה, שהתפתחה לה שם עם הזמן.

ושוב, לא מדברת על למידה של תכני עניין חדשים לחיי שהם קיימים ומפרים את הדעת. אלא על למידה פנימה, למידה שבה התוכן הוא- "אני". כולל כל הערוצים החשובים שיש ל"אני " הזה להיות בו באופן מיטיב.

אז אני.... לומדת.

לא לספר בדיחות וחידות, כי שם אני אבודה נראה לי.מתנסה פה בתחומים אחרים.

ואם כבר בלמידה, אז חוזרת אל הכותרת--

היא פוקחת עין ונועלת נעלה.

היא- אני.

אז .....נועלת נעלי ויוצאת לדרכים חדשות.

אחת מהן-  טסה להודו!

צפון הודו, 3 שבועות, כולל רטריט מוסיקאלי של 9 ימים.

נסיעה שהעניין בה, מרגע שהתחיל, קינן ולא וויתר.

והתקדם בניסיונות שלי למצא פרטנריות למסע בגלל החשש לנסוע לבד.

ואז נהיה לו איזה ריתמוס שכמעט ניתן להגדיר כקבוע-

התלהבות גדולה של החברות אל מול ההצעה. התחלה של הזמנות של מקומות קסומים. דמיונות של איך ומה יהיה ו....

ואז היסוסים. ואחריהם ביטולים.

והם היו מגוונים, כל כך מגוונים שרק על נסיבות ה- "למה לא מתאים" לכל אחת , אפשר היה לכתוב כמה עמודים-

היו שדיברו על סכנות בהקשר למלחמה, לא רק אצלנו...!!!! יש, מסתבר, עוד מקומות רועשים בעולם.

למשל- הידעתם על המתח בין צפון הודו לפאקיסטן? (כן, אז כשהתחלנו לחשוב זה היה). ובאמת, מי ייסע לאזורי מלחמה כשלנו יש כבר משלנו כמעט שנתיים.

היו הפחדות על גשמי זעף ומונסונים נוראים בעונה זו, בוץ בדרכים וחסימות כבישים. ואם בהקשר- השבוע התמוטט לו כפר בצפון הרחוק של הודו משיטפון.

ואם לא אלה אז היו העלויות מוגזמות של טיסות. הרי פה כל החברות ביטלו עד לא מזמן טיסות, ואלה שנותרו החלו לחגוג על כיסנו..בהיותם מונופול בתחום. אכן מבאס.

ואם ממשיכים- אז בוא נדבר גם עלינו פה, חיים מלחמה ובכלל מי נוסע בזמנים שכאלה?

ואולי לא נצליח לחזור כי שוב השמים יסגרו לנו בגלל כל מגוון אינסוף התוקפים שנכנסו לעולמינו בשנתיים האחרונות.

ועוד,

המון.

כנראה שעדת נשים בנות הגיל הזה יודעת לפתוח מניפה של דאגות. רבות רבות.

כנראה שגם רוחות התקופה שלנו מביאות את הרוחות האלה, רוחות ההיסוס והפחד.

ולא מנסה להיראות פה איזה גיבורת על. גם אני יודעת להיות נגועה בדאגות משלי, בפחדים שלי שמצליחים לתפוח להם לממדים די מלחיצים, בעיקר בשעות הקטנות של הלילה. זה יחד עם יכולתי להיות אמפטית לסובבי, עושה לי כאן שירות גרוע כי אל דאגותי אני בקלות מוסיפה עוד

מגוון מהסביבה.

בקיצור לא יכולה להתהדר בקלילות מרחפת בעניין.

לעניינו, באופן מפתיע, במקרה זה, נשארתי כל הזמן, ולמרות הכול עם  איזה גלעין פנימי של מחשבה, שהוא מוזר בהתחשב בכל המשקולות הכבדות שאומר-

"את תסעי, את לא רוצה לוותר."

 לא יודעת למה, אבל הייתה תחושה פנימית של-   "פוקחת עין, או אינטואיציה ונועלת נעלה".

(לקוראים הצרפתים- יש שיר מקסים כזה של חוה אלברשטיין עם הכותרת הזו).

והגיע רגע ל -זהו!!

שלב שבו החלטתי שמסע החיזורים שלי אחרי פרטנריות נגמר.

החלטה שנלקחה באמצע המלחמה עם האיראנים, תוך שטייסנו המהוללים עושים את הבלתי אפשרי בשמי איראן, ואנחנו בהתאמה מבקרים את המקלט בתדירות בלתי נתפסת. שם, הודעתי לעצמי בהודעה חגיגית-

ש-" קטן עלי."

בני אנוש מהמין שלי עושים מעשים כל כך מפוארים בשמי העולם!!

בני אנוש מהמין שלי יוצאים אל הלא נודע. מגלים את הלא נודע.

הבת הצעירה שלי...חורשת את ארצות הברית, ומספרת בקלילות על תכניות שמשתנות כל ערב, בלי רסיס דאגה בקול.

אז- אני בסך הכול צריכה לעלות על מטוס, לנסוע למקום.

אמנם לבד, אמנם הודו. מקום גדול, שונה, אחר ,

אבל כל שנדרש ממני הוא פשוט להיות שם, לזרום ,להנות ולהתחדש במה שקורה שם, ובי, בתוכי.

כך החלטתי והגעתי עם עצמי להסכמים חד משמעיים שאמרו –

"מיד לאחר המלחמה את מזמינה כרטיס וקובעת עובדה בשטח, שתקשה על היסוסים. יהיה כרטיס טיסה וזהו."

ורגע לפני שהדבר נעשה-

פגשתי כבדרך אגב חברת ילדות.

זה היה אחד  מהמפגשים הראשונים לאחר היציאה מהמקלטים. מפגש התאווררות, והחזרת התחושה של - יש גם חיים רגילים.

ואז, רגע לפני שנפרדנו אני והיא בסוף אותו מפגש ,ככה סתם , כבדרך אגב, בלי לשכנע, באמת שהכי בפשטות זרקתי לגבי תוכניות חודש אוגוסט שלי "אני טסה להודו, לרטריט וטיול".

"עם מי"?שאלה החברה

"לבד"- נאמר בקול בוטח נטול גמגום.

"מה???, ואת לא מפחדת"?

הייתי גאה במקום הכן שלי שענה- "לא".

...."אולי קצת, אבל פתוחה לחוויה".

 יום למחרת ב 7 בבוקר אני עם טלפון מזדעק ממנה שהיא- באה!!! האם עוד אפשר? ושעוד חברה מגיעה איתה.(בעניין הביטולים, בינתיים החברה השלישית ביטלה את ההתחלה, ואולי תצטרף לרטריט).

בלי חששות מונסונים, בלי פחדי רקע, בלי מתאים לא מתאים. רוצות, הכול, וזהו.

אז בעצם טסות לחו"ל- הודו,  עוד רגע...

ויש לי רצון לפתוח פה בלוג על הטיסה, על החוויות. ככה בפרקים.

מרגיש לי שיפנק לי את הזמן, לשקוע איתכם בסיפורים והגיגים מתובלים בקארי חריף ובחלב קוקוס.

בעצם לא שואלת,  מודיעה!

ומי שמעוניין, יהיו אי אילו פרקי המשך.

נתראה יקירי.