"הידיים הקפוצות יתארכו..."

כרומנטיקנית חסרת תקנה שמתאהבת בהמון אנשים, רגעים מצבים, ברגע, עניין האחיזה ושחרורה לכשנדרש- בהחלט מהווה אתגר בעבורי. מתקשה לשחרר, אחוזה בכל כך הרבה חוטים עדינים אך חזקים אל העבר, אל אנשים אהובים, אל זיכרונות, תקוות ,ציפיות, על כל מה שכל אלה נושאים בתוכם.  כך שעניין האחיזה נוכח בי ומעלה שאלות כל הזמן.

עד כמה נוכח? האם נחוץ? את מה משרת? האם יכולה בלי? כמה בלי? הוגה לי בעניין...

בחפצים –קל,  חד משמעית מרפה, לא אוגרת, יודעת לשחרר בגדים, משחקים חפצים שכבר לא בשימוש. מוסרת באהבה שקים ומתענגת על תחושת טיהור פנימית וההתחדשות בתוכי גם אם פיסית לא התחדשתי בכלום באותו רגע.

ממש מציעה את זה- לרוקן מהארון,

באומץ- כלים בגדים וכל מה שמיותר,

להישאר עם מה שהיה בשימוש וודאי בשנה האחרונה, ככה מסודר יותר ויפה- זה נפלא!!

לא צריך לקנות לכמה הזמן כלום בעצם כי למעשה כל מה שנותר כעת אהוב ממש.

עברנו מבית גדול בו גידלנו 5 ילדים לפני כ 9 שנים, לבית גדול אחר. תכולת הבית שהועברה היית העצומה, כי זו הייתה תכולת 30 שנים של יחד במשפחה כה גדולה. אבל מה שקרה היה שבעקבות המעבר החלטנו לא לקנות כלום חדש, כמעט. הרהיטים הישנים תפסו מקום מצוין, שונה ויפה.

מבחינת פריטים, כל כך הרבה מסרתי ליד שניה, לויצ"ו, לשכנים, גנים ועוד.

וזוכרת את ההרגשה של מעט יותר בארונות, אבל מסודר, וכל מה שנותר למעשה "נבחר" להישאר. עבר ברירה טבעית, איזה סלקציה אישית מעולה שהשאירה אותו כי הוא טוב!

בעלי לעומת זאת שומר, אוסף, הכל, מכל וכל. וכשפיתאום, שנים אחר כך ישנו צורך באיזה צינור, קרש או כל דבר מסוג זה, הניצוץ בעיניים שלו לא צריך כלום, אפילו לא את המילים- "אמרתי לך.." כי המבט מספר את כל הסיפור.

זוכרת את הסיפורים מחוויות הטיול של ביתי להודו. בין היתר הגיעה לכפר בשם "לה" בחבל לאדאק, כפר הטובל בנופים מדהימים והנמצא בגובה מרשים של כ- 3500 מטר. ביתי, אולי קצת כמוני היא ילדת סיפורים. היא חזרה עם שפע מהם מהטיול הזה למזרח, אבל משם, מ- "לה"- לא הנופים או הטיולים מילאו את תוכן החוויה , אלא יותר מפגש עם איזה גורו בודהיסטי שהתרחש לו כמה פעמים בזמן שהייתה שם אל מול קהל של מערביים שהיו מוקסמים ממנו בדיוק כמוה. בכל מקרה, האופן שבו חיקתה אותו ואת תכני ההרצאות שלו הצליחו להביא "אותו " עד אלי עם אנגלית רצוצה טבולה טוב טוב במבטא הודי. הוא דיבר שם בין היתר על אותה אחיזה שלנו "המערביים" בכל, החל מתמרוקים קרמים ומוצרי טיפוח וכלה בשיגרות חיים סדורות שאנחנו רוכשים לנו במהלך החיים ונראה לנו כאילו- רק כך ניתן, רק ככה נכון. אגב, הקיץ מכוונת את פעמי לשם בדיוק, ל"לה" שבחבל לאדאק בהודו, לרטריט , ומובן לי שחלק מהעניין יהיה למצוא את האיש. את החיקוי זוכרת ממש טוב, אבל אני צריכה את המקור.

כמה פעמים אני פוגשת מטופלים שלא די שבנו לעצמם אחיזה בתובנות פנימיות לגבי עצמם- אלא שאלה הצליחו לאורך השנים לבנות אצלם בראש תילי תילים של  הנחות יסוד סדורות שתוצאתם- תובנות המשפיעות על כל החיים. כל זמן שדברים מתנהלים אצלם לפי השעון הזה של מה שהחליטו שנחוץ ואכן מתממש, הכל טוב. אבל ואם אלה לא ממומשות, אז כמו בדומינו ראלי- הכל מתמוטט. ומבחינם- הם, כל החיים שלהם נידונו לכישלון מוחץ.

היה לי מטופל בן 24 בשנה שעברה, צעיר ויפה תואר, שלמד לתואר ראשון בפיסיקה, עם לא מעט קושי בהצלחת במקצוע, אבל עדיין למד, ופיסיקה, לא סתם. התקבל ללימודי פיסיקה והצליח לסיים משנה לשנה. ואולם, כדרך להתמודד עם פחד מכשלון במקצוע הוא החל כבר משנה א' להקליט כל שיעור, לצלם כל מחברת, לשמוע כל הקלטה ולערום לעצמו אינסוף שלבים שמבחינתו מכינים את השטח להצלחה. אם אחד מהם לא התקיים, התקף החרדה היה כובש הכול. הפחד לשחרר, לומר אוקי, זו רק הקלטה, לא הספקתי, יש לי את כל היתר, יהיה בסדר, הקושי היה כל כך גדול ונוכח, שמבחינתו רגע זה היה בעצמו כבר עדות לכישלון במבחן, ואלי בלימודי הפיסיקה בכלל, ואולי בכלל בחיים.

אבל האמת, הקטע הזה של קושי לשחרר, של צורך לאחוז מתוך איזה אג'נדה פנימית של הבנה שרק כך נכון קיים במידות שונות אצל כולנו. אולי לגבי כל תחום בחיים. וחלקים מזה בטח חשובים ונחוצים לעצם היותנו בתחושת טוב פנימי, נכון.

אבל עד כמה...אה?

שאלה שאולי נכון לבדוק עם עצמינו ברגעים של שקיפות עצמית.

לאחרונה הבנות שלי הכניסו את התינוקות למעונות. כמה צורך בשחרור אחיזה יש פה, במתן אמון בשלב הבא בחיים. אמונה שהקטנות יהיו בסדר, המטפלות יעשו את עבודתן נאמנה.

גם אני שמגלגלת לי פנסיה עתידית, תקופה שחלמתי עליה לא מעט, על החופש הזה של – אין לו"ז, אין כל כך הרבה צורך להספיק עוד ועוד, יש נחת. ועדיין, כמה שלבים הייתי צריכה לעבור עם עצמי בדרך להבנה שזהו, זה הרגע. משחררת, משתחררת, וממשיכה.

אנחנו אוחזים אבל הטבע מבקש מאיתנו משהו אחר, לדעת לשחרר, לדעת לפתוח את היד הקפוצה הדמיונית האוחזת בכל אלה ולתת לה הזדמנות לנוח, להיפתח, ממש כמו בשיר של ריטה. "יום אחד זה יקרה..." זה יכול, זו עבודה פנימית במקדש הפנימי של גופינו.

הגוף שלנו מלמד אותנו גם כאן שהוא יודע לעשות זאת- להתנקות, לשחרר את מה שלא מתאים, לא רק בהקשר להוצאת פסולת כדרך שגרה, גם לא רק בהקשר להדיפת חדירת גורמים זרים  אליו, (וירוסים חיידקים ועוד צרות כגון אלה) וטיפול בהם. הגוף יודע לשחרר אחיזה ולהרוג באופן טבעי ותקין אפילו תאים שלו.

למה?

ממש, אבל ממש  כי הם לא נכונים לו. כי תם זמנם או אולי אפילו- הם לא נועדו כלל להיות, הם לא טובים לו.

תאי דם אדומים מתפרקים לאחר כ 3 חודשי קיום בתפקיד חרוץ של הובלת חמצן לתאי הגוף. ישנה מכונה שיוצרת אותם כמו את  כל סוגי תאי הדם במיח העצם (שזה הנוזל שבתוך העצמות שלנו), והיא זו שמזרימה לדם את כל מנת התאים החסרים לו בכל רגע.

אבל במקביל- הגוף יודע לקיים תהליך הרג מתוכנן של תאים שלו עצמו באופן תקין. תהליך זה נקרא  אפופטוזה. זה ממש תהליך מסודר ומדורג ועקבי בו תאים מסויימים ימותו לטובת התפתחות תקינה של הגוף. זה קורה בשלב העוברי, למשל כך מתרחשת העלמות תאים בין אצבעות העובר כדי שאצבעות יגדלו כתקנן כשהן נפרדות. אבל זה קורה גם בגוף הבוגר, במהלך תקין לחלוטין של חיים.בצמח- שלכת נעשית על ידי תהליך זהה.

אם למשל תא עבר מוטציה ותהליך האפופטוזה נבלם, הרי שלא יהיה מסוגל למות. אם הגן המוטנטי קשור בבקרת מנגנוני חלוקת התא- יש סיכוי שזה יהיה תא סרטני ראשון שיתחיל גידול ממאיר. במילים שלנו- הגוף נמצא באחיזת יתר, לא משחרר , ועלול להרוס את הגוף כולו.

וואלה....

דומה פה למשהו לא?

נשמע כמו התחלת שיחרור, המשכה של יציאת מצרים הפרטית שלנו.

התחלה מבחוץ פנימה- חפצים, אנשים שעושים לנו רע ואולי בהמשך- עומסים פנימיים שאין לנו צורך בהם.